יש תקופות בהורות שמכל עבר נשמעת המילה הזאת 'מעברים'
"הוא במעבר", "איזה מעבר גדול", "נקווה שיעבור לה בקלות"
מה זה בכלל מעברים? איך הם משפיעים על ילדים? ואיך הם משפיעים על הורים?
ומה הדבר שהורים יכולים לעשות כדי שלא יהיה כל- כך מסובך?
מה זה בכלל מעברים?
מעברים הם תהליכים של עיבוד רגשי לשינויים המתקיימים בחיינו, אלו תהליכים טבעיים שקורים בתוכנו בין אם השינוי קורה מבחירה כמו: להקים משפחה ולהגדיל אותה, לעבור בית ספר או גן פעמים רבות מעבר דירה, מעבר מעבודה לעבודה וכו' ובין אם השינוי קורה שלא מבחירה כמו: עליה לכיתה א', חילופי עונות, לצאת מהבית בבוקר.
מתי ילדים נמצאים במעבר?
בעצם כולנו נמצאים במעברים פעמים רבות לאורך היום ולאורך חיינו כילדים וכמבוגרים. לרוב אנחנו המבוגרים לא בהכרח נגדיר הרדמות- הליכה לישון, קימה משנת לילה, יציאה מהבית וחזרה אליו כמעבר.
ילדים חווים מעברים, בתחושות גוף ורגשות, בעוצמה גבוהה יותר ובתדירות גבוהה יותר, כי בעצם כל רגע כזה שבעניינו כמבוגרים יכול להראות קטן כמו לסיים לשחק ולחזור הביתה להם עלול להרגיש כפרידה לכל דבר ועניין.
אחד הדברים שמאפיינים מעברים הוא הרצף שקיים בתוכם: פרידה- חוסר וודאות- ומפגש חדש או מחודש, זה רצף שילדים מרגישים כל פעם שהם קמים בבוקר, מתארגנים בבוקר, יוצאים מהבית, מגיעים לגן או לבית הספר – גם כשהם מוּכרים- כל מעבר מפעילות אחת לשניה למשל כשנכנסים מהחצר או גינת המשחקים חזרה לתוך הגן או הבית וגם להפך, חזרה מחופשה לשגרה ולהיפך וגם כל יום ראשון כשחוזרים מסוף- שבוע. כשמצטרף אח חדש למשפחה- המשפחה כולה במעבר גם הילדים, יציאה משעור להפסקה וחזרה לשעור, חזרה הביתה אחר הצהריים וכמובן רצף הערב של ארוחת ערב- מקלחת- שינה כל אלה מעברים שילדים חווים כל הזמן, כל יום כמה פעמים ביום ובעוצמות- גופניות רגשיות- גבוהות מאיתנו המבוגרים.
ילדים חווים את המעברים בעוצמה ותדירות גבוהות משתי סיבות עיקריות:
- החושים שלהם מחודדים יותר- הם מרגישים כל מעבר, כל סיום פעילות ותחילת פעילות הם מרגישים גם בשרירים שלהם וגם ברגשות שעולים בתוכם.
- הם ילדים ולכן עדיין לא יצרו לעצמם מנגנונים לווסת– הם עדיין לא מצאו לעצמם דרך לחוות פחות בעוצמה את הרגע הזה של המעבר, ליצור זה לא אומר לבטל, להקטין או להדחיק את רגע המעבר.
אז מה הסיפור בעצם?
אם מעברים הם חלק מהחיים- לפעמים ממש החיים עצמם- וכולנו, ילדים ומבוגרים חווים מעברים, למה זה כזה עניין? מה הסיפור הגדול?
העניין הוא ההשפעה של המעברים על חיינו, האופן בו אנו חווים מעברים, קטנים כגדולים, משפיע על הבחירות הפשוטות והמורכבות שלנו, על הדימוי העצמי שלנו, על היחסים- חברתיים, מקצועיים, אישיים ובין אישיים על חווית החיים והחיוּת שלנו.
האופן בו אנו חווים בהווה וחווינו בילדותינו מעברים מבסס אצלנו הבנוֹת ותפיסוֹת לגבי עצמנו, סביבתנו והעולם בכלל, תפיסות אלה מכוונות אותנו, לרוב בלי שנשים לב, למה אפשרי או לא אפשרי לנו בחיינו ולמעשה, בלי שממש נהיה מודעים לזה, מגדירות גבולות גזרה ומרחב מחייה כמו מה אנחנו יכולים או לא יכולים לפעמים אפילו לפני שניסינו- מימוש והגשמה.
הרבה פעמים האופן בו חווינו מעברים בילדותינו ייטמע בתוכנו וימשיך איתנו למעברים נוספים גם בבגרותנו ואנחנו נמשיך לקיים אותו גם עם ילדינו- כי זה מה שחווינו וזה מה שאנחנו מכירים.
כאן נכנסת המשמעות לגבי תפקידנו כהורים במעברים. זה המקום והרגע לשאול את עצמינו:
איך אנחנו רוצים להיות שם ברגעי המעבר של הילדים שלנו- עבורם?
ואיך נהיה שם עבורנו כהורים?
איזה מילים, משפטים, הבנות יאמרו סביב המעבר הנוכחי?
אילו רגשות יקבלו ביטוי? ואילו לא?
כהורים- מה נגיד לילדים שלנו על הרגשות האלה שעולים אצלם?
ומה נגיד לעצמנו על הרגשות שעולים בתוכנו?
הרבה שאלות שמדגישות את חשיבותם של המעברים קטנים ויום-יומיים, גדולים וחד פעמיים- כולם נאספים בתוכנו ומשפיעים עלינו בטווח הקצר והארוך.
מעברים והוריםפעמים רבות כהורים עמוסים ועסוקים מאוד ובתוך מקצב היום- יום ורצף הארועים שפוקדים אותנו- עם שלל צפצופים והסחות הדעת שמסביבנו וקוטעים את חוט המחשבה, את החיבור ללב, את זמן הבהייה, אנחנו מתייחסים למעברים- לרגשות שעולים, כתוצר לוואי תגובתי לנסיבות חיצוניות.
לרוב אנחנו לא פנויים להיעצר ולהתעכב על המעברים מהסוגים השונים, להקשיב לרגשות שעולים, לתת להם מקום וביטוי. לא פעם אנחנו "מרככים" את המעבר בהסברים שונים לעצמנו ולסביבתנו "נעבור את זה", "הוא לא הראשון ולא האחרון- כולם עוברים את זה", "הילדה שלנו תגדל ותסתדר, תבין שככה זה בחיים" ההסברים האלה מאפשרים לנו להמשיך את שגרת היום התפקודית, זאת שנראית מעל פני השטח, זאת שאפשר לפרוט, לכמת ולספור מה עשינו, איפה היינו, מה אמרנו למי ומתי אך מתחת לפני השטח, בלב (ובתאי הגוף) מצטברות חוויות רגשיות שאנחנו לא בהכרח שמים לב או מודעים להן ולכן גם לא מתייחסים אליהן, אנחנו לא מדברים אותן ולא מטפלים בהן אך הן שם נאספות ומצטברות ונכנסות למרחב היחסים עם הילדים שלנו.
ככה יוצא שפעמים רבות, בלי שהתכוונו, בחרנו או רצינו בכך, המעברים של הילדים והילדות שלנו לא מקבלים התייחסות פשוט כי אנחנו לא משייכים את ההתנהגויות שנראות מעל פני השטח לרגשות שנמצאים בפנים וקשורים לאירוע או רגע המעבר.
ההבנה הזאת עשויה לעורר חוסר נוחות ואפילו מידה מסוימת של מצוקה כי לא כך קיווינו וזו בטח לא החוויה שרצינו עם ובשביל הילדים שלנו.
ההבנה הזאת גם מאפשרת לנו להרחיב את ההתבוננות שלנו על רגעים ומצבים של מעברים של ילדינו ולשנות את אופן ההתנהלות עם הילדים שלנו ברגעים ובמצבים האלה.
הזדמנות טובה ל-ה א ט ה
אני מזמינה אתכם להאט– לא תמיד, לא כל הזמן, לא בכל רגע ביום. להאט לקראת… ההאטה מתחילה בתוכנו כשאנחנו בתשומת לב לנשימה שלנו, כשאנחנו רגועים, מתכוננים ופנויים לרגע הזה עם הילדים.
האטה זה אומר– שאם אנחנו יודעים על שעה מסויימת בה אנחנו יוצאים מהבית והתארגנות הבוקר קצרה ולחוצה, נתחיל את הבוקר כבר בערב שלפני כשנכין יחד עם הילד שלנו את הבגדים למחר, נסכים על מה הוא לוקח לארוחת בוקר- מה יש בסנדביץ'? איזה פרי? איזה מאכל אחר רוצה ואפשרי למחר? כמובן נארגן יחד את התיק למחר – כל הכנה שלא חייבת להעשות דווקא בבוקר כשלחוץ, בבוקר נעיר את הילדים כמה דקות מוקדם יותר מכרגיל שיהיה להם זמן להתכרבל עוד קצת במיטה לפני שיוצאים ממנה, שיוכלו קצת לשחק לפני/תוך כדי/ אחרי ההתלבשות וההתארגנות, שיוכלו לשתות משהו בנחת ובכלל שתהיה אוירה טובה שמטעינה מצברים ואנרגיות לקראת היום ולא שואבת אותם.
האטה זה אומר– שבימים שלקראת החזרה מהחופש הגדול לשנת הלימודים, ככל יכולתנו, נארגן סדר יום שיש בו ריווחים גדולים יותר, פחות משימות 'שצריך להספיק', יותר זמן שנהנים יחד מפעילויות מוּכרוֹת, במקום מוּכר, בסביבת אנשים מוּכרים.
למה חשובה כל המוּכרוּת הזאת?
כי ההרגשה הפיזית- רגשית שאנחנו חווים במעבר היא של חוסר וודאות שמכילה בתוכה עוד רגשות כמו פחד, התרגשות, ציפייה, גאווה, מועקה, עצבנות ומתבטאת בגוף במתח שמתפרק באלימות, התפרצויות או התנהגות אגרסיבית אחרת, לחץ שמתבטא בדיבור ושאלות בלי הפסקה, קושי לשבת- כל הגוף כמו קפיץ, עצבים שבאים לידי ביטוי בחוסר סבלנות, צעקות, זאת אומרת שכבר יש לנו מספיק מה- לא מוּכר, לא ידוּע, לא ברוּר ומה שיכול לצמצם את החוויה הרגשית-גופנית הזאת ואת התגובות ההתנהגותיות האלה הוא המרחב המוּכר– תוֹכן, אוֹפן, מקוֹם וסביבה אנוֹשית.