להגיד או לא להגיד? פחדים וחששות הוריים בדרכנו להחמיא לילדים שלנו

כשהמילים הטובות פוגשות את האוזניים הרכות ואת הלב הרחב של הילד. הן מפתחות בתוכו התבוננות טובה על עצמו – התבוננות שאדוותיה ניכרות בטווח הקצר ביחס שלו לעצמו ולסביבתו, ובטווח הרחוק מעצבות את ביטחונו העצמי בצורה עמוקה ממה שנראה לעין ברגע הזה.

מה תמצאו במאמר הזה:

  • מהי תנועת המילים הטובות?
  • למה הורים חוששים להחמיא בפנים?
  • שיח של הוכחות מול שיח של אהבה.
  • מה ההבדל בין שבח חיצוני למילה טובה כנה?

המילון הרגשי שלנו: מילים שבוחרות בטוב

לפני שנצלול אל העומק, שווה לעצור לרגע ולהתבונן בפירוש המילים הפשוטות אך העוצמתיות הללו:

הַכָּרַת תּוֹדָה, הוֹדָיָה, הַעֲרָכָה- הַכָּרָה בַּטּוֹב שֶׁסְּבִיבֵנוּ

פִרְגּוּן- פְּעֻלָּה חִיּוּבִית שֶׁל אַהֲדָה, עִידוּד וּתְמִיכָה בָּאָדָם, שֶׁנּוֹעֲדָה לְחַזֵּק אֶת הַרְגָּשָׁתוֹ הַטּוֹבָה.

הִתְפַּעֲלוּת- הִתְרַשְּׁמוּת חֲזָקָה, הִתְלַהֲבוּת, הִתְרַגְּשׁוּת מִתּוֹךְ הֲנָאָה יְתֵרָה.

מַחֲמָאָה- דִּבְרֵי שֶׁבַח שֶׁמַּבִּיעִים לִפְנֵי אָדָם

*

תְּנוּעַת הַמִּלִּים הַטּוֹבוֹת

הַכָּרַת תּוֹדָה, הִתְפַּעֲלוּת, פִרְגּוּן, הַעֲרָכָה לילדים שלנו (ולכל אדם אחר) אינם מתחילים בפה. הם מתחילים אצלנו בלב הרחב.

הם ממשיכים בהקשבה העמוקה שלנו אליהם – לדיבורים ולבקשות שלהם – ועוברים דרך העין הטובה שלנו עליהם: האופן שבו אנחנו בוחרים לראות אותם.

כשהתנועה הזו מסתיימת במילות תודה והערכה, המילים פוגשות את האוזניים הרכות ואת הלב הרחב מטבעו של הילד שלנו. הן מפתחות בתוכו התבוננות טובה על עצמו – התבוננות שאדוותיה ניכרות בטווח הקצר ביחסו לעצמו ולסביבתו, ובטווח הרחוק מעצבות את ביטחונו העצמי בצורה עמוקה ממה שנראה לעין ברגע הזה.

אז למה, בכל זאת, הורים חוששים להחמיא לילדיהם בפניהם? 

מאחורי כל סיבה או חשש להחמיא לילד שלך בפניו, מסתתר צורך הורי עמוק. הרצונות הללו קיימים אצל כולנו והם הופכים אותנו לאנושיים – כולם נובעים ממקור של טוב ומרצון להיטיב.

עם זאת, בבסיס החששות הללו מופעלים לעיתים מסרים לא-מודעים שעושים בדיוק את ההפך ממה שהתכוונו. הזכות ההורית והאנושית שלנו מאפשרת לנו להבין את הצרכים הללו – ולבחור מחדש.

"אם אפרגן לו – הוא כבר לא ירצה להתאמץ"

אחד הצרכים הבסיסיים שלנו כהורים הוא שהילדים שלנו יגדלו ויידעו להתמודד עם אתגרי החיים- עם אנשים ומצבים שונים, אנחנו רוצים שלא יתייאשו מהר, שלא ייבהלו מקשיים ושהחיים לא יהיו עבורם כואבים או מתסכלים מדי- הרצון להגן עליהם ולמלא את האחריות ההורית שלנו.

הרצון הזה מביא אותנו לא פעם להפוך את היחסים בבית ל"מחנה אימונים". מרוב רצון לשמור עליהם בעתיד, אנחנו נהיים נוקשים איתם בהווה ("קשה באימונים, קל בקרב"). במסגרת ה"אימונים" הללו, אנחנו מעבירים להם מסרים ביקורתיים כמו: "אתה יכול יותר","את לא מממשת את הפוטנציאל שלך", או "אם תתאמץ תצליח יותר".

אבל החיים אינם קרב (מוזמנים לקירבה) , והילדות איננה מחנה אימונים. היא תקופת חיים שמזמינה אותם להתנסות ולהנות מהדברים הפשוטים ואותנו להיות איתם שם. כשאנחנו מכניסים את "מחנה האימונים" לבית, אנחנו מזמנים לתוכו שיח של הוכחות, צודק/טועה ומסרים סמויים וגלויים של "אתה לא מספיק"

וכך בלי להתכוון לרגע, אנחנו מתנהלים באופן כוחני מול הילדים שלנו.

ומרוב פחד ורצון לתת להם כוח לעתיד, אנחנו מכניסים כוחניות ומתח ליחסים בהווה – שעליו בדיוק נבנה העתיד.

"שלא יפתח תלות במחמאות"

מילים טובות מפרישות במוח חומרים של הנאה, אהבה ומצב רוח טוב. החשש שהערכתו העצמית של הילד תהיה תלויה במילים שלך (או מבוגרים אחרים בסביבתו) הוא בריא וטבעי, והוא שומר אותך בעירנות.

ויחד עם זאת, האמת היא בדיוק ההפך–כשהילד שלך שומע אותך מעריכה אותו, מודה לו, מתפעלת מממנו ושמחה בשמחתו על ארועים שעבר, התמודד איתם (והתבגר דרכם), מצבים שמצא להם פתרון יצירתי או על רגע יומיומי פשוט – המילים שלנו מפתחות בהדרגתיות את הערכתו העצמית הפנימית, עד שהוא נזקק לה פחות ופחות מבחוץ.

"בשם הצניעות – שלא יעוף על עצמו"

פעם היו אומרים "שלא יחשוב את עצמו", והיום אומרים "שלא יעוף על עצמו"  כשאדם בסביבתנו "עף על עצמו", מתוך דאגה נדלקות אצלנו נורות זהירות ושיפוטיות: "שלא יגדל להיות יהיר, מתנשא או אגואיסט", איך יהיו לו חברים ככה?" וגם מעלה בנו בושה כי:  "מה זה אומר עלינו כהורים?", "איך יכול להיות שאני חינכתי ויצא ככה?"

אבל הנה הגילוי: מה שאנחנו רואים ומרגישים – הולך ומתרבה בחיינו. כשילד רואה את עצמו בטוב, הוא רואה גם את סביבתו ואת העולם בטוב. ראייה טובה מעניקה ביטחון להתנסות, להעז ולהכיר ביכולות ובאיכויות שלו. זה לא הופך את הילד שלך ליהיר; זה מעניק לו שביעות רצון וביטחון פנימי שמאפשרים לו להתנסות בדברים שאולי היה מוותר עליהם אם לא היה בטוח בעצמו ובמקביל גם להכיר גם בצדדים הפחות חזקים שלו.

"עין הרע – שלא יתקלקל משהו"

הפחד שמשהו יתקלקל ברצף הגדילה, שמשהו ברשת האפשרויות יצטמצם, או שיחמקו הזדמנויות שעולות מפעיל צורך עמוק בוודאות ובביטחון.

כשאנחנו נמנעים מפרגון מתוך חשש שמשהו עלול להשתבש, אנחנו מעבירים מסר התנהגותי של חוסר ביטחון -כאילו אין על מה ועל מי לסמוך. אך למעשה, במרחב היחסים שלנו עם ילדינו, אנחנו האחראים ויש לנו אפשרות לבחור בביטחון, בקרבה וביחד מרחיב לב.

להחמיא, להחמיא, להחמיא- למה ואיך?

למה?

במרוץ היומיומי של משימות וטרדות, ההתפעמוּת ההורית מהילד שלך – הרגע הזה שבו הוא מדהים או מפתיע אותך במשהו שלא צפית – מרחיבה וממיסה את הלב. הרגע הזה נצרב כזיכרון מתוק ומעניק לך נקודת מבט עשירה על המסוגלות שלו.

כשאת משתפת את הילדה בהתרגשות ובהערכה שלך כלפיה, זה מגדיל אותה, מחזק את הדימוי, הערך והביטחון העצמי שלה ומשפיע עליה לזמן רב. לפעמים לחיים.

הילדים שלנו גדלים במציאות אינטנסיבית ומורכבת, הפוגשת אותם בחזיתות פנימיות (מה להגיד?, איך לעשות?, פיתוח זהות ועצמיות) וחיצוניות (בית הספר, מצבים חברתיים ומשפחתיים). המפגש הזה הוא קשה  ועלול לעורר דאגות.

מילים טובות באות מכוונת הלב, מנדיבות הלב, הן באות ממקומות רכים בתוכנו מהעיניים הטובות שלנו עליהם. לנו כהורים יש את היכולת והזכות לאזן את הנוקשות של החוץ–  לבחור את הטון והתוכן של מרחב היחסים שלנו איתם, מה נביא מתוכנו? מה נביע בפניהם ובפניהן ואיך?

ואיך?

כשאני מדברת על מילים טובות אני לא מדברת על ציונים ותווית כמו: "אלופה", "יפה מאוד", "מעולה" או "כל הכבוד" אלה שבחים חיצוניים שעלולים לייצר תלות ורצון לרצוֹת.

כשאני מדברת על מילים טובות אני מתכוונת:

~ לשיתוף ברגש ובתחושת הגוף שלנו- אני מדברת על מילים טובות שבאות ממקום כנה, מחובר ואותנטי בתוכנו.

~ מילים שמכוּונוֹת ללב שלהם, שמתייחסות לרצונות העמוקים שלהם- נראות, הקשבה, הכרה, הערכה, במקום להתנהגות שלהם והן לרוב יהיו חלק מדיאלוג.

לסיכום

 כשאני מדברת על מילים טובות אני מדברת על אהבה וזה לא מובן מאליו- כשהילדים יודעים ומרגישים שאנחנו אוהבים אותם כפי שהם, בזכות מי שהם – הם מרחיבים את מעגלי הטוב בנדיבות פשוטה, בלב שלם ובביטחון מלא.

*ההגדרות נלקחו מהאתרים: מכלול, האקדמיה ללשון, פרויקט בן-יהודה, מילוג.