'כל אחד בקצב שלו'- מקצב אישי בגידול ילדים

מהו מקצב אישי?

מה ההשפעה של המקצב האישי על היחסים בין הורים לילדים?

ואיך משלבים בין המקצב האישי למקצב החברתי?

'אתה איטי מידי', 'היא מזדחלת אחרי הכיתה', 'זריז מאוד הילד הזה', Late blooming , 'עד שהוא מזיז את עצמו כבר נגמר השיעור', 'היא מסיימת ועוד מספיקה לעזור לאחרים', 'היא לא מספיקה להעתיק מהלוח', 'הוא מאוד יסודי- מאוד מתעמק בפרטים', 'איזה תקתקנית', 'נראה כאילו הוא בעולם משלו'.

משפטים כאלה ונוספים נאמרים ללא הפסק באוזניהם של ילדים והוריהם כבר מרגע לידתם על מקצב ההתפתחות שלהם ועד בכלל, כאילו שמרגע שנולדו הוזנקו למרוץ ההספקיוּת.

מהו מקצב אישי?

המקצב האישי של כל אחת ואחד מושפע ממספר גורמים ויכול להשתנות לאורך החיים מהשפעות שונות פנימיות- כמו גנטיקה, השעון הביולוגי, רגשות, תהליכים הקורים בגוף, הורמונים, מצב בריאותי, מצב רוח, זיכרונות ותפיסת הזמן והן מהשפעות סביבתיות- כמו היבטים תרבותיים, נורמות וערכים חברתיים.

מה בכלל הבעיה?

אנחנו חיים בחברה שמקדשת את ההספקיוּת שנראית ומורגשת אצל הורים ובסביבות החיים כבר מרגע הלידה ופעמים רבות ממשיך עם ילדינו בהתבגרותם כדרך חיים. אנחנו חיים בחברה שמקשרת בין הספקיוּת, ועשייה מתמדת להצלחה. זה בא לידי ביטוי כבר בשלבי ההתפתחות הראשונים דרך רכישת שפה, אם אפשר שתיים- יותר טוב, ממשיך בלמידה של קריאה וכתיבה עוד לפני כיתה א'- ילדים רבים מגיעים לכיתה א' כשהם כבר יודעים לקרוא ולכתוב בשעה שזאת הלמידה שאמורה להתבצע בשנה הזו. כך גם בהמשך שנות הלימודים, עם המסרים ההישגיים הנשמעים סביב ציונים ומספרים. אלה כמובן רגעים ושנים חשובות ומבורכות להתפתחות, למעשה אלה השנים בהם הילדים לומדים הרבה מהידע והמיומנויות שישמשו אותם גם בעתיד. זה זמן ההתפתחות שלהם וחשוב להיות בקשר ולהיפגש עם אנשי מקצוע שילוו את הגדילה וההתפתחות של הילד בזמנה ולקבל הדרכה במידת הצורך, רק שברקע שלהן נמצא המסר הגלוי והסמוי באופנים רבים ובניסוחים שונים על פיו הילדים צריכים להספיק.

מנגד הם אינם מוזמנים להספיק רוחב לב, חמלה לעצמם ולסביבתם, הם אינם מוזמנים להספיק הכרות וחיבור עם עצמם דרך התנסויות שונות המאפשרות להם לפגוש את עצמם בתחומים מגוונים ובאופנים שונים, הם אינם מוזמנים להתאמן ולהספיק את עצמם כחלק מחברה, משפטים כמו 'כולם חברים של כולם'  או חלוקות מגדריות שונות המתקיימות כבר בגילאים הצעירים מאוד אינם מאפשרים בחירה וחיבור לילדים וילדות איתם נעים יותר. הם אינם מוזמנים לחקור, למצוא ולהספיק להכיר את גבולותיהם הפיזיים ובהמשך הרגשיים וללמוד איך להתנהל איתם ולדבר אותם מול האחר מהם ועוד מיומנויות חיים נוספות.

בעצם אם נתמצת את העניין כאן הילדים שלנו נולדים וגדלים בעולם ובחברה בה הם נדרשים וצריכים להתאים את עצמם לחברה ולסביבה- לעמוד ביעדים מסויימים, בזמן מסויים ובאופן מסויים, בשעה שהחברה האנושית מורכבת ממגוון אנשים וילדים שבין היתר הם גם בעלי מקצבים שונים אחד מהשני. הדרישה הזאת- סמויה או גלויה, מייצרת ריחוק פנימי של הילד מעצמו, במקום להביא את פנימיוּתו לעולם- האיכויות הטבעיות והאותנטיות שלו- ובכך להרחיב ולהעשיר את הסביבה הקרובה והרחוקה שלו, הילד נדרש להתאים את עצמו אל החוץ ובכך מפספס את מייטב שנות החקר, הגילוי וההכרות שלו עם עצמו: תחומי עניין, אהבות, הנאות, שמחות, קשיים, התמודדות ברגעים של חוסר שביעות רצון, תסכול ובעיקר את המקצב האישי שלו בתוך כל אלה. המקצב הוא חלק מהשפה שלנו, מטביעת האצבע שלנו. כך גדלים ילדים שהופכים למבוגרים שאינם מכירים את עצמם ואינם יודעים להגיד מה שלומם, איך הם מרגישים, מה היו רוצים, מה נעים להם ומה לא נעים להם.

לשמור על המקצב הטבעי והאותנטי למה זה חשוב?

המקצב האישי מאפשר לילד להישאר נאמן לעצמו, נאמן למקצב בו הוא מתנהל ללא מצוקה ותסכול– זה נכון גם לגבי ילדים שהמקצב האישי שלהם קצבי וזריז וגם לגבי ילדים שהמקצב האישי שלהם שלוו ורגוע.

כשילד נשאר נאמן לעצמו ולמקצב הפנימי שלו הוא נשאר מחובר לעצמו הוא יכול לבטא את עצמו בדרכים יצירתיות, הוא מביא ומביע את האיכויות האישיות שלו ממקום נינוח בתוכו. זה מרחיב את האישיות שלו, את הטוב שבו, את היחס המיטיב שלו לעצמו ולסביבה  הקרובה והרחוקה שלו, הוא גדל להיות אדם טוב יותר עם רצון טבעי לנתינה וחמלה. אם לרגע נדמיין את הילד האחד הזה כפול מספר הילדים בגן ובכיתה ובכיתות המקבילות ובבית הספר ועוד בתי ספר ומעגלים מתרחבים- יכולה להיות כאן חברת ילדים שיגדלו להיות מבוגרים ויצרו חברה שמבוססת על הרצון הטוב לעשות, לעזור, להיות ברוחב לב, נדיבות ויחס מכבד לעצמם ולסביבה שלהם.

מה שמירה על המקצב האישי מאפשרת ביחסי הורים ילדים?

העיקרון על-פיו כאשר הצרכים הרגשיים- פיזיולוגיים מקבלים מענה זה משפיע גם על הרגשות שעולים וגם על ההתנהגות מתקיים גם כאן ביחס למקצב האישי.

לדוגמה: כאשר הילדה שלכם צריכה לעמוד באיזשהו קצב התארגנות, התנהלות, עשייה שהוכתב לה, היא תהיה בהרגשה ממושכת שהיא לא מספיק… (טובה, מוצלחת, מספיקה, יכולה וכו') שתיצור כיווץ,מתח ותסכול, שיצאו בהרבה עצבים וכעס ובהמשך התנגדות, התפרצויות, ריבים, ויכוחים וקושי פנימי שישפיע גם על היחסים איתה. כאשר אתם מאפשרים לילדה שלהם להתנהל במקצב האישי והמותאם לה, זה נותן לה אפשרות להתארגנות, התנהלות, עשייה וביטוי ממקום מרווח בתוכה- כזה שמביא ליצירה, יצירתיות, התנהלות רגועה ושפע אישיותי פנימי שמשתקף בהמשך באווירה במשפחה וביחסים עם ההורים.כאלה שיבואו לידי ביטוי גם במענה לבקשות כמו הקשבה, שיתוף פעולה, יחס מכבד, זרימה וכו'.

ומה היא מאפשרת בהיבט החברתי?

בעבר היה נהוג לחשוב שיש כאן סתירה בין היחיד לחברה, שאם ניתן לכל אחד ואחת להיות במקצב שלהם לא נוכל לקיים כאן חברה אנושית. נכון לתקופתנו ההפך הוא הנכון, כשילדים נדרשים וצריכים לעמוד במקצב אחד זה מצמצם את האפשרויות החברתיות שלהם, דווקא חברה בה לכל אחת ואחד יש אפשרות להתנהל במקצב שלו באחוזים גבוהים יותר של הזמן תעניק ליחיד וליחידה בתוכה מרחב חיים עשיר ומלא יותר מתוך האפשרויות המרובות שיביאו הילדים והילדות בזמנם ובדרכם.

אז איך בעצם גם נותנים לכל אחד את הביטוי האישי שלו וגם יוצרים חברה שיש בה יחס לאחרת ממני, יחד וסולידריות חברתית?

מה אפשר לעשות? איך לאפשר מגוון מקצבים במקום אחד/ באותו מרחב?

רוב הסיכויים שבמרחב החיים המשפחתי שלכם קיימים מספר מקצבים אישיים, איפשוּר של המקצב האישי משפיע על היחסים והאווירה בין אם מרחב היחסים הוא הבית והמשפחה שלכם ובין אם הוא מסגרת חינוכית כלשהי. אחרי שהכרנו בכך שלכל ילד וילדה המקצב האישי שלהם ואחרי שהבנו שיצירת לגיטימציה למקצב תגדיל ותפתח אותנו הן כיחידים והן כחברה ותאפשר לילדים והילדות מרחב גדילה עשיר ומגוון הגיע הזמן לפרקטיקה.

מרחבים

ההזמנה הראשונה שלי היא להסתכל על האפשרות לגדל ילדים במרחבים, במקום ליצור להם נתיב או דרך. כאשר מגדלים ילדים במרחבים- מרחב משפחתי ומרחב חינוכי כאחד, ניתן המקום למגוון של תכנים, זמנים, אופנים.

זה לא בלאגן זאת תנועה. בגילאים הצעירים היא קטנה יותר ומוגבלת בזמן וככל שגדלים היא גדלה עם הילדים. בחלקים של הזמן יש תנועה חופשית ובחירה מרובה ובחלקים אחרים יותר עיבוד ושיח ומפגש. כך הם גדלים לתוך מרחב שיש בו אינספור אפשרויות וסיטואציות חברתיות ואישיות, הם לומדים באופן בלתי אמצעי את תנועת החיים שיש בה נתינה וקבלה, שמחה ופחד, לבד ויחד.

מודולריות

חלק מהפרקטיקה של קיום מרחבים כאלה נמצא במודולריות

מודולריות- זאת האפשרות לפרק וליצור מבנים חדשים בהתאם למרחב הכללי.

ביחסים במשפחה אנחנו נראה את זה למשל באפשרות להעיר יותר מוקדם ילד שזקוק ליותר זמן התארגנות בבוקר בעוד שאת אחיו שזקוק לפחות זמן התארגנות בבוקר נעיר יותר מאוחר- לא ממקום של עונש אלא כהתייחסות למקצב של הילד. נראה ילד שלוקח לו יותר זמן למצוא חברים וחברות- זה לא בהכרח כי הוא לא-עושה משהו יכול להיות שזה פשוט המקצב שלו. נראה ילד שהמעברים קשים לו יותר והוא זקוק ליותר ליווי ותיווך ותמיכה, הרבה פעמים נראה ילדים שהם יותר רגישים בויסות החושי כילדים בעלי מקצב אישי שלוו ורגוע יותר זאת בהתאמה לצורך שלהם בגרויים מועטים יותר מילדים שהם מחפשי תחושה או ילדים עם פחות רגישות בויסות החושי.

במסגרות החינוך– נראה את זה בקבוצות למידה קטנות בתוך הכיתה או התקדמות פרטנית כל אחד ואחת בקצב שלו ובמקרה של פערים גדולים אפשר ליצור זוגות למידה לצמצום פערים- כשזה בא מתוך הרצון של מורה ליצור יחד והנאה בלמידה זה יעבור באופן קליל ולא שיפוטי לילדים ובכך יתאפשר ויתקבל גם המקצב השלוו והרגוע וגם המקצב הקצבי והזריז יותר. או בחלוקת שעור קונבנציונלי לפרקי זמן קצרים יותר בתוכו.

כהורים וכאנשי חינוך יש לנו אפשרות, ובמידות רבות גם זכות, ליצור ולאפשר לילדים שלנו מרחבי גדילה קרובים ומקרבים יותר לעצמם, כאלה המאפשרים לחוות את הילדות (ובהמשך גם את הבגרות) באופן מלא יותר ותואם את שלבי ההתפתחות שלהם והתקופה בה אנחנו נמצאים.