לבכות או לחדול? הבכי והרגשות הלא-נוחים כתומכים בתהליכי גדילה והתפתחות

להדחיק או להרגיש- למה אנחנו מפחדים מאי-נוחות רגשית ומה קורה כשאנחנו מעזים לתת לה מקום וביטוי? נושא כמו הבעת רגשות אצל ילדים – ובפרט רגשות לא נוחים כמו כעס, עצב או פחד – מעורר אצל הורים רבים שאלות וחששות

מה תמצאו במאמר הזה:

  • רגשות לא "פוטוגניים": למה אנחנו נוטים להדחיק צער, כעס, קנאה ועלבון?
  • מחיר ההדחקה: איך ההימנעות מנשיאת קושי משפיעה על איכות החיים והיחסים שלנו?
  • למה כדאי לעודד הבעת רגשות לא-נוחים בבית? מה זה מאפשר לילדים ולמערכת העצבים שלהם.
  • לקחת אחריות על הרגשות שלנו: איך מפסיקים "להוציא" את הכעס על הילדים.
  • ארגז כלים לפריקת מתח: 5דרכים פרקטיות ומיטיבות לעיבוד רגשי עבור מבוגרים.

רגשות לא נוחים: אלה שלא מצטלמים יפה לאינסטגרם

רגשות לא נוחים, לא נעימים או לא "פוטוגניים" הם רגשות שאנחנו לרוב לא נהנים להרגיש. הורגלנו לחשוב שהם אינם מצטלמים יפה, ולרוב לא נראה אותם בשלל הצילומים ברשתות החברתיות ואפילו לא באלבומי המשפחה.

אנחנו מעדיפים להזיז אותם, להדחיק אותם, לשכוח מהם ושלא נרגיש אותם – כי לא נוח, מבייש ואפילו מפחיד אותנו לתת להם מקום וביטוי גם בתוכנו כמבוגרים וגם במרחב היחסים עם הילדים שלנו. אני מדברת על צער, כאב, עלבון, פחד, בהלה, אכזבה, גועל, קנאה ומצוקה.

מצד אחד, יש כיום הכרה רבה בהשפעה הבריאותית והנפשית של הבעה רגשית. מצד שני, הרצון ליצור מרחבים מעודדי ביטוי רגשי נתקל לא פעם בתפיסות חברתיות ישנות:

  • בכי ופחד נתפסים כחולשה.
  • בהלה וכעס נתפסים כהיסטריה.
  • עלבון וקנאה אינם לגיטימיים – הם משהו שצריך פשוט "להתגבר עליו".
  • חוסר אונים ומצוקה נשפטים כמפריעים לרצף היום-יום והחיים בכלל.

אינספור שירים, סיפורים ומשפטים נכתבו כדי להשתיק בכי של ילדים ולצמצם כל ביטוי של עצב או היסוס. אך כהורים, יש לנו הזדמנות לשנות את ההתייחסות הזו – ובכך לשנות מקצה לקצה את איכות החיים והיחסים בבית.

מה קורה לנו כשאנחנו מונעים מעצמנו להרגיש?

רבים מאיתנו גדלו בחברה שנבנתה על דמות "הצבר" – חברה שבה חיספוס, קשיחות וציניוּת היו תכונות מוערכות. מאז עברו כמה עשרות שנים והיום אנחנו כבר חיים ומגדלים את הילדים שלנו בחברה אחרת גם ביחס לרגשות לא נוחים.

כשאנחנו לא מביעים רגשות לא-נוחים, אנחנו מדחיקים אותם, מתכחשים להם מתנתקים מהם שופטים ומבקרים אותם ובכך שופטים גם חלקים מתוכנו- מהשלם שאנחנו.

ההדחקה הזו אינה נובעת מרוע, אלא ממנגנון הגנה אנושי שנועד למנוע מאיתנו כאב ולהבטיח שייכות. אלא שלמנגנון הזה יש מחיר כבד:

  1. פגיעה באיכות החיים האישית: באיזו הרגשה אנחנו קמים בבוקר? עד כמה חמלה ושלווה פנימית הן חלק מהיום-יום שלנו? עד כמה אנחנו הקשובים לרצונות העמוקים שלנו?
  2. פגיעה באיכות היחסים: ככל שאנחנו נאטמים לקושי, אנחנו מונעים מעצמנו גם את היכולת להתרגש, לחוות אינטימיות ולהביא את הצדדים הפגיעים שלנו מול האנשים היקרים לנו.

כשההדחקה הופכת לאוטומט, אנחנו מנסים "להקדים תרופה למכה" גם אצל הילדים: קונים, מסדרים, מאכילים ומרצים – ובלבד שלא ניפגש עם התסכול והכאב שלהם (שמפעילים את הכאב המוכר לנו מילדותנו).

העניין הוא שהדחקת הרגשות הלא נוחים פעמים רבות הגיעה אלינו כירושה רגשית, נטמעה באוטומטים שלנו ונאספה ביחסים 'כי ככה למדנו', זה מה שאנחנו מכירים ויודעים וזה מה שהשתרש בנו.

היום אנחנו כבר יודעים יותר, אנחנו רוצים משהו אחר לילדים שלנו וגם ביחסים בנינו לבינם, אנחנו מבקשים לשנות את האוטומטים האלה. השינוי הזה עובר בשינוי ההתבוננות על הרגשות הלא נוחים הוא מבקש הכרה בהם, הסכמה להרגיש אותם (לעשות להם מקום בתוכנו) ולגיטימציה להביע אותם.

למה הבעת רגשות אצל ילדים היא מפתח להתפתחות בריאה?

כשאת מאפשרת לילד שלך לפרוק את הרגשות הלא-נוחים שלו ומעניקה לו לגיטימציה וחמלה (במקום ביקורת, זלזול או ביטול), קורים כמה דברים מופלאים:

  • שחרור מעמסה פנימית: הבכי והזעם המבוטאים מאווררים את המערכת ומאפשרים לילד לחזור לבהירות.
  • ויסות מערכת העצבים: פריקת המתח הפיזי והרגשי מרגיעה את מערכת העצבים ומפחיתה התפרצויות בלתי נשלטות.
  • פינוי מקום לרגשות נעימים: בדיוק כמו יין ויאנג- אחרי ביטוי של הקושי, יכולים לעלות באופן טבעי ואותנטי רגשות של שמחה, שלווה והקלה.
  • חיבור לצרכים ולגבולות: כעס או תלונה הם סימן שמשהו לא מתאים לילד. הלגיטימציה לבטא זאת מלמדת אותו לזהות מה חשוב לו ולעמוד על רצונותיו בצורה בריאה.
  • פיתוח חמלה וביטחון בקשר: הילד מקבל מסר שהוא רצוי ואהוב בדיוק כפי שהוא – גם ברגעים הפחות "פוטוגניים" שלו.

כשאנחנו מאפשרים לעצמנו, כמבוגרים, לזהות ולבטא את הרגשות הלא-נוחים שעולים בנו מול אירועי החיים, קורה דבר טבעי ומופלא: אנחנו מצליחים ליצור עבור הילדים שלנו מרחב יחסים בטוח ומאפשר להבעת הרגשות הלא-נוחים שלהם מתוך התמודדויות היומיום (ויש להם לא מעט כאלה…).

כשניתן להם מקום להביע את הקושי שלהם מתוך הכרה, לגיטימציה וחמלה – במקום לפגוש אותם בביקורת, שיפוטיות, ביטול, הקטנה או זלזול – אנחנו מעניקים להם בית רגשי בטוח לכל מנעד התחושות: מהשמחה והאי-נוחות, ועד הציפה והכאב.

מהמרחב המוגן והבטוח הזה, הילדים שלנו יצמחו לבנות את מערכות היחסים שלהם – קודם כל עם עצמם, ואחר כך עם סביבתם. ממנו הם יטפחו את איכות חייהם ויגדלו להיות מבוגרים בעלי חוסן ובריאות רגשית.

איך לוקחים אחריות הורית על הרגשות שלנו?

לקיחת אחריות רגשית מתחילה בהבנה פשוטה: הרגש שעלה בי הוא שלי, והוא נובע מתוך צורך פנימי שלי שלא קיבל מענה.

דוגמה מהחיים: אבא שרוצה שבנו יתרכז בלימודים, אך הילד משתתף רק בשעורים שמעניינים אותו. האב עשוי לחוש כעס, דאגה, תסכול או פחד שהילד "ייפלט מהמערכת".

כשאבא מבין שהכעס או הפחד הם הרגשות שלו (שנובעים מהצורך שלו בביטחון, מימוש האחריות ההורית או שיתוף פעולה), הוא מפסיק להאשים את הילד. במקום להוציא את המתח בצעקות, ענישה או מלחמות, הוא מנהל את הרגש אצלו פנימה – ומגיע לשיחה מול הילד ממקום רגוע, עמוק ומחבר.

5 דרכים פרקטיות לפריקת מתח ורגשות לא-נוחים (בשבילנו, המבוגרים)

כדי שתוכלי להיות שם עבור הילד שלך ברגעי הסערה שלו, כדאי למצוא ערוצי פריקה בריאים לעצמך קודם.

הנה כמה רעיונות אולי משהו מהם יתאים לך, אולי תמצאי דרכים אחרות משלך לפרוק את הרגשות הלא נוחים שעולים, ואולי אחרי שתפרקי את הקושי תוכלי גם להביא את הכאב, התיסכול, הפחד לשיתוף ולשיחה עם אדם קרוב.

  1. בכי נקי ומאפשר: מצאי מקום פרטי ובטוח, ותני לדמעות לרדת באופן חופשי, ללא שיפוט או ביקורת עצמית.
  2. כתיבה אינטואיטיבית:  החזיקי "מחברת לעניינים שבלב" – מרחב פרטי שבו מותר לכתוב את כל מה שמכוער, מעצבן ומציף, מבלי לסנן.
  3. תנועה וספורט: ריצה, שחייה, הליכה מהירה או אימון כושר- פעילות גופנית משחררת אדרנלין ומתח שנאגרו בגוף.
  4. יצירה בחומר: ציור, פיסול, שיפוץ או סריגה. העבודה בידיים מעניקה שקט למחשבות ומאפשרת לעבד את הקושי בצורה כנה, פתוחה ובקצב רגוע.
  5. ריקוד ומוזיקה: שימי מוזיקה והתחילי לרקוד במרחב- מוזיקה קצבית כדי לפרוק אגרסיות וכעס בתנועות חדות, או מוזיקה שקטה כדי לתת מקום לכאב ברכוּת.

לחיות את החיים במלואם

ככל שנתאמן על זיהוי, פריקה ושיתוף של הרגשות הלא-נוחים בחיינו, כך נוכל להביא לקשר עם הילדים שלנו יותר שקט, חמלה ו'עיניים טובות'.

כשילד יודע שיש מקום לכל חלקי אישיותו בבית, נוצרת קרבה אמיתית, נבנה אמון עמוק, והדרך להתפתחות רגשית בריאה ושלמה נפתחת בפניו.

הרי ידוע כי כל המרבה לטפח יחסים מיטיבים, קשובים ומכבדים הרי זה משובח.

אנחנו עושים המון דברים כדי להתרגש ולהרגיש, כי אנחנו רוצים לחוות את החיים, לחיוֹת אותם במלאוּת להרגיש את החיוּת והחיוּניוּת של החיים.

לתת מקום וביטוי לרגשות הלא נוחים כמו גם הרגשות הנוחים – זה ליצור לכם מרחב ליחסים טובים וחיים טובים יותר וזאת פעמים רבות אחת מבקשות הלב העמוקות ביותר שלנו.