להגיד או לא להגיד? זו השאלה- פחדים וחששות הוריים בדרכנו להחמיא לילדים שלנו בפניהם

וגם איך משפיעים פִרְגּוּן, הַכָּרַת תּוֹדָה וְהִתְפַּעֲלוּת על גדילתם של ילדינו

ומה זה עושה ליחסים שלנו איתם?

הַכָּרַת תּוֹדָה, הוֹדָיָה, הַעֲרָכָה- הַכָּרָה בַּטּוֹב שֶׁסְּבִיבֵנוּ

פִרְגּוּן- פְּעֻלָּה חִיּוּבִית שֶׁל אַהֲדָה, עִידוּד וּתְמִיכָה בָּאָדָם, שֶׁנּוֹעֲדָה לְחַזֵּק אֶת הַרְגָּשָׁתוֹ הַטּוֹבָה.

הִתְפַּעֲלוּת- הִתְרַשְּׁמוּת חֲזָקָה, הִתְלַהֲבוּת, הִתְרַגְּשׁוּת מִתּוֹךְ הֲנָאָה יְתֵרָה.

מַחֲמָאָה- דִּבְרֵי שֶׁבַח שֶׁמַּבִּיעִים לִפְנֵי אָדָם

*

תְּנוּעַת הַמִּלִּים הַטּוֹבוֹת

הַכָּרַת תּוֹדָה, הִתְפַּעֲלוּת, פִרְגּוּן, הַעֲרָכָה לילדינוּ (או לכל אדם אחר) מתחילה אצלנו בלב הרחב ממשיכה בהקשבה שלנו אליהם- לדיבורים ולבקשות שלהם עוברת דרך העין הטובה שלנו עליהם – האופן בו אנחנו רואים אותם, ומסתיימת במילות ומשפטי התודה וההערכה לילד שלנו-

המילים והמשפטים האלה פוגשים את האוזניים הרכות שלהם, את הלב הרחב מטבעו ומפתחות את ההתבוננות הטובה שלהם על עצמם, שאדוות השפעתה הטובה יראו בטווח הקרוב בהתנהגות וביחס שלהם לעצמם ולסביבתם ובטווח הרחוק הן עמוקות ורחבות מהנראה לעין ברגע הזה.

אז למה בכל זאת הורים חוששים להחמיא לילדיהם בפניהם? 

מאחורי כל סיבה שכתובה כאן- ללמה לא לפרגן לילדים שלנו בפניהם, נמצא צורך- שהוא רצון עמוק שלנו שעולה בנו גם בלי שנזמין אותו ולפעמים גם בלי שאנחנו יודעים שהוא משפיע על הרגשות, המחשבות והמעשים שלנו. הרצונות האלה קיימים אצל כל בני האדם, בכל הגילאים- הם אלה שהופכים אותנו לאנושיים– כולם באים ממקור הטוב והרצון להייטיב, יחד עם זאת בבסיס הסיבות האלה נמצאים גם מסרים, לפעמים לא מודעים, שעושים בדיוק ההפך ממה שרצינו והתכוונו להעביר לילדינו. הזכות ההורית והאנושית שלנו מאפשרת לנו ללמוד, להבין ולבחור מחדש.

1. הוא כבר לא ירצה להתאמץ

אם אפרגן, לילד שלי הוא כבר לא ירצה להתאמץ ואם הוא לא יתאמץ איך הוא יתחזק? איך יגדל?

נדמה שאחד הצרכים ההוריים הבסיסיים שלנו הוא הרצון המאוד עמוק שלנו שהילדים שלנו יגדלו וידעו להתמודד עם אתגרי החיים, שידעו שלא הכל הולך חלק ובקלות, שלא יתייאשו מהר כשלא מצליח על ההתחלה, שלא יבהלו מכל אדם ובכלל שידעו להתמודד מול אנשים ומצבים שונים, אנחנו רוצים שיהיו מוכנים לחיים ושלא יהיה להם כואב, קשה או מתסכל מידי.

הרצון הזה מביא אותנו לא פעם למרחב יחסים של 'מחנה אימונים', להכין אותם לכל רגע וסיטואציה פוטנציאלית.

רק שלפעמים מרוב הטוב שאנחנו רוצים לילדינו ומרוב הרצון שלנו לשמור עליהם בעתיד, אנחנו נוּקשים איתם בהווה. מה שנקרא "קשה באימונים קל בקרב".

ואז במסגרת האימונים האלה אנחנו מעבירים להם מסרים ביקורתיים (גלויים או סמויים)

כמו: "אתה יכול יותר", "את לא מממשת את הפוטנציאל שלך", "אם תתאמץ תצליח יותר טוב" וכדומה.

כדי שלא יהיה להם כל-כך קשה ב'קרב החיים' אנחנו מקשים עליהם עכשיו ב"אימוני" הילדות.

רק שהחיים הם לא קרב (מוזמנים לקירבה) והילדות אינה מחנה אימונים לשום דבר, היא תקופת חיים שמזמינה אותם להתנסות ולהנות מהדברים הפשוטים ואותנו להיות איתם שם.  

כשאנחנו מכניסים את "מחנה האימונים" למרחב היחסים עם הילדים שלנו אנחנו מזמנים לתוכו את חוסר שביעות הרצון שלנו מהם- "זה לא מספיק", "אתה לא מספיק". אנחנו יוצרים בתוכו שיח של הוכחות, צודק- טועה.

ובלי להתכוון לרגע, אנחנו מתנהלים באופן כוחני מול הילדים שלנו.

כך שמרוב הפחד והרצון שלנו לתת להם כוח לעתיד אנחנו מכניסים כוח ופחד והורסים את היחסים בהווה שעליו נבנה העתיד.

2. שלא יפתח תלוּת

מילים טובות מפרישות לנו במוח חומרי הנאה, אהבה ומצב רוח טוב. החשש ההוֹרי שהערכתם העצמית של הילדים שלנו תהיה תלויה במילים הטובות שלנו הוא בריא וטבעי ושומר אותנו ערניים במקום הזה מול הילדים שלנו.

 יחד עם זאת כאשר הילדים שלנו שומעים אותנו מחמיאים להם, מעריכים אותם, מודים להם, מתפעלים מהם ושמחים בשמחתם על ארועים שעברו, התגברו (והתבגרו דרכם), מצבים שמצאו להם פיתרון יצירתי ומצבים פשוטים ויום-יומיים והפתיעו אפילו את עצמם המילים שלנו, ההשתתפות בשמחתם וההתפעלות במלואה עושות בדיוק את הדבר ההפוך מהחשש שלנו- הן מפתחות, בהדרגתיות, את ההערכה העצמית הזאת עד שהם כבר פחות זקוקים לשמוע אותה מבחוץ.

3. בשם הצניעוּת

פעם היו אומרים "שלא יחשוב את עצמו", הנוסח העדכני הוא "שלא יעוף על עצמו" כשאדם בסביבתנו עף-על-עצמו נדלקות אצלנו, כמעט אוֹטוֹמטית, נורות השיפוּטיוּת: 'אגואיסט', 'לא רואה אחרים', 'עף על עצמו ולא רואה את הסביבה'.

הן נדלקות  בתוכנו מתוך דאגות הוריות כמו: רק שלא יהיה יהיר, מתנשא- איזה מביך… איך הוא יהיה בחברה? איך יהיו לו חברים? ומה עם הצניעות?

זה מעלה בנו בושה 'איזה פדיחות! מה זה אומר עליי כהורה?', 'איך יכול להיות שאני חינכתי אותו ויצא כזה…?'

הנה החדשות- מה שאנחנו רואים ומרגישים הולך ומתרבה במרחבי חיינו. על- פי רוב, כשילד רואה את עצמו בטוב (זוכרים את סוף התנועה של המילים הטובות?) יראה גם את סביבתו בטוב וגם את העולם- פשוט ככה.

הראיה הטובה תיתן לו ביטחון ותאפשר לו להתנסות בתחומים שלא היה בוחר בהם באופן טבעי  אם לא היה ככה בטוח בעצמו, ביכולות ובאיכויות האנושיות שלו.  

זה לא יהפוך את הילדים שלנו ללא צנועים. זה כן יעלה בתוכם את ההרגשה והמודעות ליכולות והאיכויות שלהם הם יהיו בשביעות רצון ויהיו מספיק בטוחים בעצמם להכיר גם בצדדים הפחות טובים שלהם.

4. עין הרע- שלא יקרה משהו

הרצון לשמור על הילד שלנו מעורר פחד הורי- אנושי עתיק שהולך איתנו כבר שנים רבות, שלא נאמר דורות, הפחד שיתקלקל….

הפחד שמשהו ברצף הגדילה ישתבש, החשש שמשהו במרחב האפשרויות של הילדים שלנו יצטמצם, ההחזקה הזאת של תקופה, פרויקט, סיטואציה שלא יחמקו ההזדמנויות הטמונות בהן.

הפחד שמשהו יתקלקל הרבה פעמים מורגש ככיווץ בגוף.

מתחת לפחד הזה נמצא הצורך בוודאות- אותו אנחנו מכירים היטב בשנים האחרונות מאז פרצה הקורונה ושוב במלחמה וגם ברגעים אישיים בהם אנחנו והילדים שלנו פוגשים חוסר וודאות.

אם נעמיק את ההתבוננות נמצא שם את הבקשה שלנו לביטחון, אצלנו בארץ הביטחון נוגע בכל כך הרבה רבדים – זה הקיום של הקיום ולכן כל-כך, כל- כך מובן.

יחד עם זאת כשאנחנו בוחרים (במודע או שלא במודע) לא לפרגן לילדים שלנו בפניהם, כי אנחנו חוששים ממה שעלול לקרות, אנחנו מעבירים מסרים, לרוב התנהגותיים ולא מילוליים, של חוסר ביטחון, אין על מי לסמוך- גם לא על עצמנו.

בשעה שלכל אחת ואחד מאיתנו יש הרבה מרחבי חיים בהם הוא ורק הוא אחראי, בראשם מרחבי היחסים שלנו עם עצמנו, ילדינו והיקרים לנו.

להחמיא, להחמיא, להחמיא- למה ואיך?

נתחיל ב- למה?

הַהוֹדָיָה, הַהִתְפַּעֲלוּת  וְהַפִרְגּוּן לא בהכרח נגישות לנו בתוך מקצב היוֹם-יוֹם  עם כל הטרדות, המשימות, הפגישות ושלל ההתעסקויות.  

ועוד יותר מזה הַהִתְפַּעֲמוּת הַהוֹרִית מהילדות והילדים שלנו- כשפתאום הם עושים או אומרים איזה משהו שמפתיע אותנו, משהו שבכלל לא צַפינו שעומד להגיע ופתאום ברגע אחד זה מדהים אותנו, מרחיב וממיס לנו את הלב.

הרגע הזה של הַהִתְפַּעֲמוּת יכול להשפיע עלינו- ההורים לאורך כמה שעות או ימים, יכול להיצרב לנו כזיכרון מתוק ומקסים והוא מאוד משמעותי בתוך היחסים שלנו עם הילדות שלנו. הוא נותן לנו עוד נקודת הסתכלות עליהן, על היכולות והמסוגלויות שלהן- באשר הן.

כשאנחנו משתפים את הילדוֹת שלנו בהתפעמות- ההתרגשות שלנו מהן, מביעים בפניהן את הערכתנו למעשה שעשו, למילים שלהן, מעודדים אותן על אופן ההתמודדות שלהן במצב כלשהו זה משפיע עליהן לזמן ארוך מאוד מאוד, לפעמים לחיים. זה מגדיל אותן, נותן להן ביטחון, מחזק את הדימוי העצמי שלהן, את הערך העצמי שלהן עכשיו ובעתיד. 

הילדים שלנו גדלים במציאות קשוחה ואגרסיבית, חוסר הוודאות נוכח ובגדול.

הם נמצאים בהרבה חזיתות- פנימיות: מה להגיד, איך לעשות, פיתוח זהות ועצמיות. וחיצוניות: בית הספר, סיטואציות חברתיות, מצבים משפחתיים ועוד, לפעמים ממש מהרגע שהם קמים בבוקר ועד שהם הולכים לישון. המפגש שלהם עם החוץ מאוד אינטנסיבי.

 לא פעם המפגש האינטנסיבי עם החוץ האגרסיבי מקשיח בהם ובהן משהו, רבים מהם חוששים ומודאגים ממגוון סיבות כבר בגיל צעיר מאוד.

אלו מצבים רגשיים קשים לכל אדם בכל גיל, לילדים שנמצאים בשלבי גדילה והתפתחות שונים הם קשים אפילו יותר.

מילים טובות באות מכוונת הלב, מנדיבות הלב, הן באות ממקומות רכים בתוכנו מהעיניים הטובות שלנו עליהם. יש לנו כהורים אפשרות לאזן את החוויות הנוקשות האלה וללמד אותם רוֹך, רוחב לב, יופי וטוּב לב יש לנו זכות לבחור את הטון והתוכן של מרחב היחסים שלנו איתם, מה נביא מתוכנו? מה נביע בפניהם ובפניהן ואיך?

ואיך?

כשאני מדברת על מילים טובות אני לא מדברת על ציוּנים- 'אלוּפה', 'יפה מאוד', 'מעוּלה', 'כל הכבוד' ודומיהם שיכולים אכן לייצר את התלות בהן עד כדי ריצוּי- לעשות דברים כדי לשמוע את השבחים האלה.

כשאני מדברת על מילים טובות אני מתכוונת לשיתוף ברגש ובתחושת הגוף שלנו, אני מדברת על מילים טובות שבאות ממקום כנה, מחובר ואותנטי בתוכנו.

מילים שמכוּונוֹת ללב שלהם, שמתייחסות לרצונות העמוקים שלהם- נראות, הקשבה, הכרה, הערכה, במקום להתנהגות שלהם והן לרוב יהיו חלק מדיאלוג שמתייחס גם לרגש ותחושת הגוף, לחוויה ולהרגשה שלהם. ההשפעה שלהן תראה לנו בהתנהגות וביחס שלהם לעצמם ולסביבתם.

 כשאני מדברת על מילים טובות אני מדברת על אהבה וזה לא מובן מאליו.

כשהילדים שלנו יודעים ומרגישים שאנחנו אוהבים אותם כפי שהם בזכות מי שהם, הם ירחיבו את מעגלי הטוב בנדיבות טבעית ופשוטה ובלב שלם.

*ההגדרות נלקחו מהאתרים: מכלול, האקדמיה ללשון, פרויקט בן-יהודה, מילוג.