זה קורה יום- ביומו- מידי בוקר, פרידה בשער הגן או בית הספר הורים רבים חווים אותן כפרידות קשות כאלה שמשאירות את הילד בוכה ואותם מלאי אשמה, חרטה ותסכול ובנוסף משפיעות על מצב הרוח והיחסים עם הילד והילדה שלהם.
למה הן כל כך קשות?
מה הורים חווים בפרידה בשער?
ומה אפשר לעשות כדי שפרדות הבוקר יהיו נעימות ורגועות יותר ויאפשרו המשך יום נעים גם להורים וגם לילדים?
הרגע הזה ביום, כבר בבוקר, בו את והבן שלך עומדים בשער הגן והוא פשוט לא משחרר אותך. עוד חיבוק ועוד נשיקה ורגע אמא שכחתי גם שאני רוצה להגיד לך… ועוד סבב של חיבוק ונשיקה ועוד שאלה או בקשה ובכי וכאב.
זה הלופ- מגיעים בבוקר לשער הגן במצב רוח טוב- חיבוק ונשיקה (לפעמים יש אפשרות לסיפור או משחק קצר לפני) ואז הילד מבקש עוד חיבוק ועוד נשיקה, וזה ממש חמוד וכייף. ואז הוא מבקש עוד פעם וזה עדיין חמוד אבל משהו מתחיל כבר לכרסם את הסבלנות ההורית, ואז הוא אומר "אמא, אני לא רוצה שתלכי" נדלק אצלך 'איתות פנימי' ל- מישהו מאיים את החופש שלי- ואז מתחילים ההסברים: "אבל אני חייבת ללכת", "עכשיו אני הולכת לעבודה ואתה הולך לגן לשחק עם החברות והחברים שלך", "אני הולכת לעבוד כדי שיהיה לנו כסף ונוכל לקנות לך את הצעצוע שאתה רוצה" ועוד הסברים שבאים מהראש, מההיגיון.
העניין הוא שילדים מחוברים לגוף וללב שלהם ומשם מגיע הרצון שלהם שתישארו איתם – זאת השפה האותנטית, שהם עדיין מדברים אותה בטבעיות ובפשטות ואנחנו המבוגרים לפעמים שוכחים אותה.
אז ההסברים לא מתקבלים והוא עדיין בשלו לא רוצה שתלכי, אז זה כבר מעצבן וחונק ותכלס- למה זה חייב להיות ככה? ולמה זה צריך לחזור על עצמו בוקר אחרי בוקר? ואתם מתעכבים בשער ונכנס גם לחץ מהעבודה- שתאחרי ולא תספיקי ובהמשך גם פחד שיכעסו עלייך עד שאולי כבר לא ירצו אותך ויפטרו אותך- שזה סופר מפחיד.
אז העצבים עולים והלחץ מצטבר וגם הגננת שכבר באה לעזרתך, לא מצליחה והוא כבר ממש בוכה ואת ממש לחוצה והגננת מחזיקה ואז את מתנתקת בכח, נקרעת מהאחיזה שלו, כועסת וצועקת עליו (ואולי בדיוק מגיעים עוד הורים וילדים אז זה גם מעורר בושה- ואת אומרת לעצמך- איזו אמא אני?) ואז בנוסף לעצבים- על הקושי שלו לשחרר, והלחץ מהעבודה, והבושה שרואים אותך ככה, מצטרפת אשמה ובהמשך גם עצב וכאב עליו ועלייך ועל הבקרים האלה- למחרת בבוקר תגיעו לגן עם רגשות האשמה שלך מאתמול והרצון שלו שתישארי גם היום ואיתם סדר הדברים מאתמול- עוד חיבוק ועוד נשיקה וכו'
זה משא הורי מאוד מאוד כבד כל זה. והוא ממש ממש לא חייב להיות ככה. ובטח לא חייב להיות ככה ביחסים בינכם.
למה הפרידות האלה בבוקר כל-כך קשות?
הרבה פעמים גם כשהילד כבר מכיר את הגן והגננת והילדים ויש לו חברות וחברים טובים בגן קשה לו להיפרד ואז הפרידות בשער הופכות להיות קשות גם לילדים וגם להורים.
לילדים הן קשות כי הם נפרדים מהאדם המוכר והבטוח להם. תפיסת הזמן שלהם שונה וגם פרק זמן קצר יכול להרגיש להם ארוך- הם לא יודעים לראות או להבין את הזמן שיגיע בעוד 8 או 9 שעות בערך כשיהיה כבר אחר- צהריים ותבואו לאסוף אותם. מבחינתם זה יכול להרגיש הרבה זמן עד שיפגשו אתכם שוב. לכן קשה להם לשחרר את המוכר והבטוח להם– מה יותר טבעי מזה- אז הם אוחזים בו שזה אומר לאחוז בכם ההורים.
הם גם רוצים להיכנס לגן ולשחק עם חברים ובמשחקים ובפינות השונות ולהשתתף בפעילויות, אם רק יכולתם להיות איתם שם זה היה יכול להיות מושלם מבחינתם. לרוב רובנו זה לא מסתדר ולא אפשרי וגם הגנים והכיתות לא בנויים (פיזית ובאופן ההתנהלות) כך שזה יסתדר.
להורים הפרידות קשות בגלל הציפיוֹת שיש להם מעצמם כהורים- ביחס למימוש האחריות ההורית וגם ציפיוֹת בקשר לחוויות (הרגשיות ובכלל) שהיו רוצים שהילד יחווה.
הרגע הזה שחוזר על עצמו יום אחרי יום עם הבכי והתחנונים לא נמצא שם בציפיוֹת, התוכניות והתקווה של הורים מעצמם וביחס לילד שלהם.
אז נשארים גם עם התסכול והאשמה שככה אנחנו נפרדים כל בוקר באיזו קריעה או ניתוק וכעס והתניות ומשאים ומתנים וגם כואבים ועצובים את החוויה הזאת של הילד- כי 'למה זה מגיע לו? הוא בסך- הכל ילד, אפשר לחשוב מה הוא רצה?'
הוא רוצה אותך ההורה שלו- הדמות היציבה, הבטוחה, והנוכחת ביותר בחייו.
מה נעשה? איך נרווח ונרגיע את הרגע הזה ביום?
כאמור פרידה בשער הגן והכניסה לגן- לסדר היום, המקצב, הפעילויות, החברות והחברים, צוות חינוכי, כללי התנהגות וכל מה שהוא מכיל בתוכו, הוא מעבר לכל דבר וככזה מתקיימים בו כל שלבי המעבר:
הרגעים שלפני- שהם הפרידה בשער מהבטוח והמוכר בשבילו ובשבילך, פרידה מהילד האהוב שלך שאת רוצה שיהיה לו טוב ונעים ועוד טוב ונעים וקל ופשוט ושמח וכייף בלי כל הכיווץ הזה של הפרידה.
שהִייה- רגעים של חוסר וודאות. שלו- איך ירגיש ומה יהיה לו היום וחוסר הוודאות שלך- איך ירגיש ומה יהיה לו היום בגן, בלעדייך- דאגה הורית טבעית ואנושית. זאת יכולה להיות תחושה או מחשבה שחולפת בשניה ועדיין פעמים רבות תשפיע על שלב הפרידה (הקודם).
המעבר עצמו- המפגש– הכניסה לגן. אצלו- כל בוקר השרירים נדרכים מחדש, העיניים והאוזניים נפקחות וגם שאר החושים עוברים לקלט גבוהה. ואצלך- הבטן מתכווצת? הלב כבד? עברת לרשימת משימות היום שלך?
הרגעים שאחרי- הכרות כל יום מחדש. כל בוקר הילד בודק את עצמו איך המפגש המחודש מרגיש לו בגוף שלו, בלב שלו- כמובן באופן לא מודע. אצלך- כל בוקר המחשבות האלה- עשיתי טוב? עשיתי נכון? זה המעבר שנקרא פרידת בוקר, בתחילת השנה לזמן ממושך יותר ובהמשך לרגעים קצרים מאוד, הכרות ומפגש מחודש עם הסביבה הפיזית והאנושית- מכירים את הילדים שבאים בבוקר ושואלים "אתה חבר שלי היום?" זה זה. יום- ביומו, בוקר- בבוקרו הם מתמקמים מחדש בלב שלהם- איך הם מרגישים היום בבוקר? מתמקמים מחדש במרחב הגן- מה הם רוצים לעשות? באיזו פעילות הם רוצים לפתוח את היום שלהם? ומתמקמים מחדש במרחב החברתי- בדיקת חברות- מי חבר שלי היום?
להיפרד בנעימים בחמישה שלבים
פרידות הן חלק מהחיים ופרידות בוקר הן הזדמנות טובה ללמוד איך הכי נכון לך להיפרד מהילד שלך בבוקר ולהיפך. למצוא את האופן הנכון והמתאים לכם, שלוקח בחשבון גם אותך וגם אותו.
השלבים הראשונים 1-3 מיועדים רק להורים עם עצמם בזמן ומרחב שקט ונינוח.
השלב הראשון– הבנה של החוויה הזאת שלכם- מי שקרא עד כאן כבר בעצם הבין ועשה את השלב הזה.
השלב השני– להגדיר לעצמכם את הארוע כמו שהוא עכשיו- פרידה בבוקר בשער הגן- מה קשה לכם? מתי עולה הקושי שלכם בפרידה הזה? איזה רגש עולה בכם בשלב הזה? בחמלה והרבה מקום וכבוד לכל רגש שעולה בכם כרגע.
שלב שלישי- להגדיר את האירוע כמו שהיית רוצה שיהיה- פרידה בבוקר בשער הגן- מה הייתי רוצה שיהיה? איך היית רוצה שיהיה? האם יש לך אפשרות לגמישות כלשהי? איפה? איך? במה?
את השלבים הבאים 4-5 מיועדים להורים עם הילד בזמן שקט ונינוח גם לך וגם לו.
שלב רביעי- שיחה כנה ופשוטה (מותאמת גיל ואישיות) עם הילד שלכם- מתחילה בתיאור- אני שמה לב שבבוקר כשמגיע הזמן להיפרד בשער אתה מבקש עוד נשיקה ועוד חיבוק ואחר-כך עוד פעם. שמת לב לזה גם? אם הוא עונה כן זה סימן שהוא יודע על מה ולמה את מתכוונת.
ואז לשאול אותו מה הוא מרגיש? אפשר לבדוק איתו רגשות שונים- עצוב? מפחד? קשה לו? ולשאול אותו מה היה רוצה- שזה להבין מה חשוב לו ולמה הוא זקוק- לביטחון ומוגנות שהנוכחות שלך מספקת לו, לחיבור וקירבה אולי גם וגם. ולתת לזה לגיטימציה בלי הסברים כמו איך גם הגננת שומרת עליו- רק להקשיב, להגיד תודה ששיתף.
אפשר גם לשתף אותו בחזרה שגם את לפעמים עצובה להיפרד ממנו בבוקר עד אחר הצהריים, שגם לך זה קשה וכשהפרידות לוקחות הרבה זמן עד שאת כבר חייבת ללכת זה אפילו קשה לך יותר, ככל שניתן בטון ענייני ולא מאשים, אפשר לשאול אם גם בשבילו זה קשה יותר כשהפרידה לוקחת הרבה זמן?
לשתף אותו שגם לך חשוב לשמור עליו ושאת אוהבת להיות איתו ביחד ולשחק איתו ולעשות כל מיני דברים שאתם עושים יחד ואולי לפעמים גם לך לא כייף ללכת לעבודה והיית רוצה להישאר איתו בבית? ויחד עם זאת יש עוד דברים שחשובים לך ולכן את הולכת לעבודה.
ואחרי שהוא שיתף מה הוא מרגיש ומה חשוב לו ואת שיתפת מה את מרגישה ומה חשוב לך אפשר לעבור
לשלב החמישי– למצוא ביחד דרך (רעיונות שלו ושלך) שתאפשר לכם להיפרד בנעימים. אולי להמציא לכם איזשהו טקס בשער, אולי להגיע יותר מוקדם ולהקדיש זמן למשחק או סיפור לפני הטקס בשער- שיכול להיות גם טקס מצחיק וכייפי כמו חיבוק ונשיקה לפי היום בשבוע- ביום ראשון- חיבוק ונשיקה אחת (יכול להיות ארוך כי זה יום ראשון וזה אחד) ביום שני שניים וכו', או להמציא חיבוקים פעם הוא ופעם את נגיד חיבוק על רגל אחת, חיבוק עם דיגדוגים, חיבוק בריצה במקום, עם פרצוף מצחיק וכל רעיון יצירתי שעולה לכם בראש.
*** לילדים שיש להם יותר רגישות בוויסות החושי הרבה פעמים יותר קשה במעברים הם חווים אותם בעוצמה גבוהה יותר שמשפיעה על הוויסות הרגשי שלהם- הם זקוקים לפרידות מדורגות יותר ולתיווך מפורט יותר ביחס לפרידה ולמה צפוי בה. לכן השיתוף שלהם ביצירת והמצאת טקס פרידה בשער הוא מאוד מאוד משמעותי גם להם וגם לכם להמשך היום שלכם וליחסים בינכם.