כולנו טועים. זה חלק מהחיים וזה אנושי ויחד עם זאת, לעיתים קרובות יש נטייה להסתיר את הטעויות שלנו, להרגיש בושה ואשמה. אבל מה אם נסתכל על טעויות מזווית אחרת? האם אפשר לראות בהן הזדמנות לצמיחה וללמידה הורים וילדים כאחד?
טעויות הן חלק בלתי נפרד מהחיים, והן יכולות להיות הזדמנות לצמיחה ולעיצוב מערכות יחסים בריאות במשפחה. לנו כהורים יש הזדמנות ללמוד כיצד להגיב לטעויות שלנו ושל ילדינו באופן כזה שיעודד חמלה, סליחה ולמידה לפעם הבאה.
מהי בכלל טעות?
טעות היא עשיית דבר לא רצוי או פגום בשל אי־ ידיעה, רשלנות, תכנון לא נכון וכד'*
טעות היא בעצם כל פעולה או החלטה שלא הניבו את התוצאה הרצויה. חשוב לזכור שטעות אינה שווה כישלון. היא לא מגדירה אותנו כאנשים פחות טובים. פעמים רבות טעות היא חלק מהתהליך.
למה כל-כך קשה לנו כשאנחנו עושים טעות?
האמת היא שלא רק שכל-כך קשה לנו כשאנחנו עושים טעויות גם מעצבן, מרגיז, מאכזב, מתסכל לפעמים גם מבהיל כל הרגשות הלא נוחים האלה, מפעילים באופן כמעט אוטומטי את מנגנוני השיפוט והביקורת העצמית והם בתורם מייצרים בנו הרבה סבל וכאב שמחמירים את המצב.
מתחת לכל השיפוט והביקורת העצמית נמצאות 2 תפיסות:
- "אני לא מספיק…"- הסתכלות פנימית- היחס שלנו לעצמנו- אני לא מספיק טוב במה שאני עושה, אני לא מספיק רגיש, אני לא מספיק מוצלחת ועוד.
2. "מה יגידו?"- הסתכלות חיצונית- היחס של החברה אלינו- כפי שאנחנו חושבים שהוא. אם יראו את הילד שלי בהתפרצות בכי והשתטחות באמצע הרחוב- מה יגידו? איזה הורה אני?
התפיסות האלה מתבססות על הסתכלות על-פיה האופן להגשים ולממש את החיים שלנו ובתוכם את ההורות שלנו הוא מאוד מסוים.
בנוסף הפחד מכישלון או חוסר דיוק מעורר אותנו לפעולות ובפרט פעולות מנע כדי שלא תקרה טעות ובטח שלא נצטרך להתמודד איתה כשאנשים אחרים מסתכלים עלינו.
ההסתכלות על חיינו בראי הרשתות החברתיות כאילו מצב הרוח שלנו הוא סטטי ואחד ומומלץ לנו להיות כל הזמן שמחים ומתלהבים, בתוספת הידיעה שהאפשרות לחוות פגיעות או קושי לא בהכרח תתקבל באמפתיה בסביבתנו- יוצרת מתח נפשי גדול מאוד. אנחנו כל הזמן נמצאים בהשוואה לסביבה שלנו- למי יש יותר? מי יותר טוב?
גורם ההשפעה העיקרי על האופן בו אנחנו חווים את הטעויות שלנו ומה אנחנו אומרים לעצמנו עליהם ועל עצמנו נמצא בחינוך שקיבלנו, איך שראינו את ההורים שלנו מתמודדים עם טעויות בחייהם, מה הם אמרו לעצמם כשטעו? ומה אמרו לנו כשנחשפנו כילדים לטעויות שלהם?
אז הנה הזדמנות טובה לנקודת מבט נוספת על טעויות ולמה בעצם הן טובות (וגם מפתחות ומלמדות ויכולות להיות מקרבות ביחסים)
טעויות טובות ליחסים
אין כאן עניין לעודד לעשות טעות, בטח שלא בכוונה- טעות היא טעות וכשהיא קורית זה מה שקרה. העניין הוא להרחיב את נקודת המבט ולשים לב למה שאנחנו אומרים לעצמנו ויכולים להגיד לילדים שלנו על טעויות שלנו ושלהם.
נתחיל בכמה הבנות על טעויות:
- לטעות זה אנושי, זה קורה לכולנו. טעויות הן "חומר גלם" להתפתחות אישית והתקדמות בחיים.
- היכולת להתמודד עם טעויות, ללמוד מהן, להבין במה שגינו ולהמשיך הלאה מחזקת את החוסן הנפשי שלנו.
- טעויות הן הזדמנויות ללמידה, הן מלמדות אותנו על עצמנו, על העולם ועל היחסים שלנו עם הסובבים אותנו. דרכן אנחנו יכולים להכיר את דרכי ההתנהגות וההתנהלות שמתאימות לנו (ואת אלה שלא מתאימות לנו) הן מאפשרות לנו הכרות מעמיקה יותר עם הקרובים והחשובים לנו- משפחה וחברים.
- טעויות יכולות להוביל לתובנות חדשות ולפתרונות יצירתיים לבעיה או קושי, הן חלק מתהליך יצירה ועשיה ולא סטייה ממנו.
- טעויות מגדילות את נסיון החיים והתבונה שלנו, הן מרחיבות את המבט שלנו על אתגרים וארועים מורכבים בחיים, אותו אנחנו גם יכולים להביא למרחב היחסים עם הילדים שלנו.
מה זה אומר ללמוד מטעויות?
ללמוד מטעויות זה אומר קודם כל, להימנע מהאשמה, במקום להאשים את עצמנו או אחרים, לעצור לרגע לתת לרגש שעולה (כעס, אכזבה, פחד וכו') מקום- שזה להסכים להרגיש אותו. ואז לקחת כמה נשימות עמוקות ואז כשאנחנו יותר רגועים ונינוחים להתמקד בהבנת הגורמים לטעות ובלמידה מהם:
לחקור את הטעות- לנסות להבין: מה קרה? מה גרם לטעות הזאת לקרות? מה אני יכול ללמוד מזה? ומה אני יכול לעשות אחרת בפעם הבאה?
לחפש פתרונות- במקום להתמקד בבעיה שנוצרה בטעות, לחפש פתרונות יצירתיים לשיפור המצב הנוכחי.
ליישם את השינויים- לאחר שגילינו את הטעות, חקרנו אותה, למדנו ממנה ומצאנו פתרון יצירתי, הגיע שלב התיקון בפועל שזה אומר לרשום (בראש, בלב או על דף) הבנות לפעם הבאה- איך לעשות טוב יותר ואם זה מתאים גם לעשות את הפעולות באופן ממשי.
מה ילדים יכולים ללמוד כשהם רואים שההורים שלהם טועים?
מעת לעת גם הורים- שהם בני אדם- טועים. בין היתר גם עושים טעויות בהורות- ביחס לאחד הילדים, בשיקול הדעת, בקבלת החלטות וגם במילים שיוצאות מהפה. אני מאמינה שהורים בכל רגע נתון עושים כמיטב יכולתם והטעויות ההוריות קורות שלא בכוונה תחילה וכמו שכבר נכתב קודם- לטעות זה אנושי, גם כשהטעויות הן ביחס לילדים ובמרחב היחסים איתם.
ככל שאנחנו מודעים ושמים לב לדיבור ולאופן ההתנהגות שלנו, אנחנו יכולים לעצור את האוטומטים עליהם גדלנו ולבחור את הדרך ההורית שלנו שזה אומר לבחור איך להגיב לטעות– וזה לא משנה אם זו טעות שעשינו ביחס לאדם אחר או איזושהי טעות הורית שעשינו או בכלל התגובה שלנו כשהילד שלנו טעה.
כי כשאנחנו מכירים בעובדה שלטעות זה אנושי, נורמלי וחלק מתהליך (כמו למשל תהליכי גדילה והתפתחות) והילדים רואים אותנו מגיבים בחמלה, הבנה, התנצלות ובקשת סליחה לטעויות שלנו (שוב, לא משנה איזו טעות) אנחנו נותנים להם דוגמה- איך להתמודד עם טעויות באופן כזה שמאפשר גדילה, התפתחות והתקרבות (לעצמינו, אליהם או לאחרים)
אנחנו מלמדים אותם שמותר לטעות ולשגות וליפול ולקום ולהמשיך. הם רואים שאפשר ומותר ורצוי להסתכל על עצמינו פנימה ולבקש סליחה- (מעצמינו, מהם, מאחרים) והם רואים ומרגישים שכאשר אנחנו מודים בטעות ומתנצלים זה יוצר מרחב בטוח יותר ליחסים איתם ולאווירה במשפחה.
כי ביקורת עצמית ושיפוטיות רק יוצרות אשמה, בושה, פחד מהטעות הבאה- זה עושה ממש הפוך מכל הלמידה שטעויות באו ללמד אותנו.
דוגמה אישית היא הדרך האפקטיבית ביותר ללמד את הילדים שלנו את הדברים שאנחנו רוצים שידעו ובפרט איך להתייחס לטעויות של עצמם, שלכם ושל חבריהם.
ההכרה שלכם בטעות כאפשרות ללמידה, החמלה לעצמכם ולאחר, הסליחה לעצמכם ולאחר, בקשת עזרה והמצאת פתרונות יצירתיים הם אלה שילמדו את הילדים איך להתייחס ולהתמודד עם טעויות באופן כזה שנותן מקום לטעות ומאפשר יחס מקבל את עצמם, אתכם ואת סביבתם.
*מתוך האתר של האקדמיה ללשון העברית