משפטי השוואה נאמרים לרוב מפיהם של הורים, מורים ודמויות חינוכיות מתוך כוונה טובה: הרצון לעודד, לעורר ולתת לילד מוטיבציה להשתפר ולהשתנות. אך בפועל, הם משיגים בדיוק את התוצאה ההפוכה.
במאמר זה נבין מהן בעצם השוואות,
כיצד תחרותיוּת והתערבויוֹת משפיעות על הדימוי העצמי, הביטחון והיחסים בתוך המשפחה,
ובאיזה דרכים אפשר להחליף אותן ביום-יום.
"למה אתה לא יכול להיות מסודר כמו אח שלך?"
"כמה קיבלו הילדים האחרים בכיתה במבחן?"
"מי שיוצא ראשון מהבית מקבל אחר הצהריים הפתעה!"
"ילד בגילך כבר נועל נעליים לבד…"
"איך היא גבהה"
"איך הוא רזה"
משפטים כאלה, ודומים להם, נאמרים ברוב הבתים כמעט על אוטומט. נדמה שאין אחד מאיתנו שלא חווה על בשרו השוואה לאח, לאחות או לחבר במהלך הילדות. המשפטים הללו נאמרים לרוב מפיהם של הורים, מורים ודמויות חינוכיות מתוך כוונה טובה: הרצון לעודד, לעורר ולתת לילד מוטיבציה להשתפר ולהשתנות. אך בפועל, הם משיגים בדיוק את התוצאה ההפוכה.
מה זה בכלל השוואות ואיך הן באות לידי ביטוי?
השוואה מוגדרת כבחינת הדומה והשונה בין שני דברים או יותר. מתבצעת בה בחירה של מאפיינים הניתנים להשוואה וזיהוי הדמיון והשוני של כל מאפיין. כאשר יש הבדלים בין אובייקטים, ניתן להשתמש בהשוואה כדי לבחור את המתאים מבינהם בהתאם לצורך.*
אבל כשמדובר בילדים, המסר שעובר כשהורים ומבוגרים משווים ילד אחד לילד אחר (אח, חבר או קבוצה) הוא: "כמו שאתה – זה לא מספיק", או "איך שאת – זה לא טוב". לרוב המסר הזה לא נאמר ישירות. הוא מחלחל דרך התנהגויות ודיבורים שמחביאים בתוכם ביקורתיות, שיפוטיות, הוכחה, ציפייה, התניות, הקטנה וביטול.
הוא בא לידי ביטוי דרך מושגים כמו "טובים", "איכותיים", "גרוע", "כמעט טוב" או "מעולה" – מושגים השוואתיים שאיתם הילדים שלנו גדלים לאורך שנים בבית, במערכת החינוך שמבוססת על מדידה, בתכניות הטלוויזיה, בפרסומות ובשלטי החוצות.
מעל לפני השטח, השוואות יכולות להיראות תמימות, פשוטות ולגמרי משחקיות – דרך תחרויות במשחק או דרך עידוד התנהגות רצויה במשפחה ובכיתה. אך יש להן מחיר רגשי:
תחרותיות (סמויה או גלויה):
מגדירה טוב ורע, מנצח ומפסיד, צודק וטועה. תחרותיות יוצרת ריחוק ביחסים ומעוררת רגשות של קנאה, תסכול ואף שנאה. אלו אמנם רגשות טבעיים ולגיטימיים, אך לא נרצה ליזום ולייצר אותם. אמירות כמו "מי שמגיע ראשון" או "בוא נראה מי יותר חזק" עלולות לעורר חרדה, לחץ ומתח, ולמקד את תשומת הלב במשימה או בהישג החיצוני – במקום בדרך ובהתפתחות האישית של הילד ביחס לעצמו, מתוך יכולותיו וסקרנותו הטבעית.
התערבוּיוֹת ("להתערב על משהו"):
מסתירות בתוכן הוכחה, ייחוס כוונות והאשמה דרך שיח של צודק-טועה, מפסיד-מנצח, טיפש-חכם, טוב-רע. כל אלה מעוררים פחד, אשמה, בושה ומצוקה, ומשפיעים על הביטחון העצמי, הדימוי העצמי והערך העצמי שאיתם ילדים גדלים לאורך חייהם.
ההשפעות של השוואות על הילד והיחסים בבית
כששיח השוואתי נוכח בבית, הוא משפיע על הילדים ועל האווירה המשפחתית במספר מישורים מרכזיים:
יצירת מרחב כוחני ביחסים
למי יש יותר? מי מצליח יותר? מי מגיע לשיאים גבוהים יותר? השוואות מבססות ומצמצמות את הפירושים של הצלחה וכישלון, ויוצרות דרכי הסתכלות מוחלטות של 0 או 100 על אירועים, מצבים, אנשים, ובעיקר של הילד כלפי עצמו. אופן ההסתכלות הזה (שיש בו כוחניות רבה) מייצר ריחוק, הסתרה, אשמה, פחד וניכור – בדיוק הפוך מהרצונות והתקוות שלך כהורה ביחסים עם הילד שלך.
פגיעה בדימוי העצמי, בביטחון העצמי ובערך העצמי
כשתשומת הלב נמצאת בהישגים ומדדים מסוימים שאליהם יש דרך ספציפית להגיע, נוצרת ציפייה שהילד נדרש לעמוד בה. הציפייה הזו מפנה את הפוקוס אל היעד ואל ההתנהגות שנראית מעל לפני השטח ("ככה צריך / ככה נכון"), במקום אל הדרך ואל הביטוי הייחודי של הילד ("ככה מתאים לו, זה מי שהוא"). כשתשומת הלב מופנית החוצה והילד נמדד ונתקל בהשוואות לאחיו ולחבריו, זה פוגע ביסודות הפנימיים שלו:
- הדימוי העצמי- ההסתכלות והיחס המיטיב של הילד על עצמו. השוואות מצמצמות את מרחב החיים הפעיל שלו. השיפוטיות והביקורתיות מופנמות אל מחשבותיו, ומתקיימת שם מדידה מתמדת ביחס לאחר.
- הביטחון העצמי- לדעת שהוא יודע, שהוא יכול, וגם אם לא יצליח הפעם – תהיה עוד דרך לנסות. האפשרות לסמוך על עצמו, על שיקול דעתו ועל ההרגשה שלו (פיזית ורגשית). ביטחון עצמי משפיע על נחישות, התמדה ואומץ. השוואות מערערות את הביטחון העצמי, מעלות ספק ביכולותיו, ומביאות בהמשך לרפיון ידיים, אי-עשייה וריחוק של הילד מעצמו ומרצונותיו.
- הערך העצמי- האפשרות להרגיש מוערך בתוכו. ברגע שילד מרגיש מוערך בתוכו, הוא פחות יתעסק באחר מסביבו ופחות יהיה זקוק להגדיר את עצמו "טוב" ביחס לאחר. זה מעניק שקט פנימי ופניות לעשייה מיטיבה. השוואות חוסמות את הערך העצמי ומייצרות תלות בהגדרת הערך ביחס לאחר.
חסימת ביטוי עצמי אותנטי
כשתשומת הלב מופנית החוצה והילדים עסוקים שעות רבות במילוי משימות ועמידה בציפיות המבוגרים, נמנעת מהם האפשרות לביטוי עצמי אותנטי: ליצור קשרי חברות, לגבש דעות, ולחקור תחומי עניין וכישרונות שמתגלים באופן טבעי ויצירתי.
תחושת חסר תמידית
כתוצאה מהפנמת התגובות של המבוגרים מסביבו, הילד עלול לחיות (גם כמבוגר) בתחושת חוסר שביעות רצון מתמדת מעצמו – מהמראה, מהיכולות, מההישגים ומהמחשבות שלו. מה שיגביר בתוכו את הקול הביקורתי, השיפוטי והדורשני כלפי עצמו.
פגיעה ביחסים ובאווירה המשפחתית
כשהורה משווה בין ילד אחד לאחיו ("למה אתה לא יכול להיות כמוהו?"), נמסר מסר שהילד לא עונה על הציפיות והוא מאכזב. זו חוויה רגשית כבדה עבור ילד בכל גיל. כתוצאה ממנה עלולה להיווצר תחרות (גלויה או סמויה) בין האחים על אהבת ההורים, מה שיכול ליצור מרחב לא בטוח לגדילה, לשיתוף ולנוכחות אותנטית.
במה אפשר להחליף את ההשוואות שמושרשות בנו?
ההבנה והמודעוּת מאפשרות לעצור את האוטומט ולהוריד מינונים. ההשוואות הן בטבע של כולנו, אך כשאנו מודעים להן ולמחיר שלהן, אנו יכולים לבחור בשיח אחר:
1. 'לשחרר את הסרגל'
אין גיל אחד נכון להיגמל מטיטולים, לשחרר מוצץ, להתחיל לאכול מוצקים, לדבר, ללכת, לכתוב או לצייר. כל ילד בקצב שלו, בזמן שלו ובדרך שלו. לפעמים כשהורים משווים, זה רק כדי לייצר הסברים שירגיעו אותם ("למה הוא כבר בכיתה ב' ועדיין לא קורא רצוף?").
'לשחרר את הסרגל' אומר לשחרר את המדידות ולהסתמך על תחושת הבטן והאינטואיציה ההורית. הסרגלים הקיימים נחוצים רק בשביל לקבל קנה מידה כללי. תסתכלי על הילד שלך – את מכירה אותו, אתכם ואת ההיסטוריה ההתפתחותית שלכם הכי טוב.
2. להשוות למצב קודם
אם כבר להשוות – להשוות למה שהיה קודם אצל אותו הילד. איך הוא קרא לפני שבוע ואיך הןא קורא היום? לאיזה מרחק הוא זחל קודם ולאן הוא מגיע עכשיו? להתמקד בהתפתחות, בגדילה ובמסוגלות של הילד בפני עצמו ("במה השתפרת בזמן האחרון?", "מה אתה עושה יותר בקלות מקודם?").
3. השראה במקום השוואה
השראה נובעת מסקרנות – היא מלמדת, נותנת מוטיבציה ומחזקת את הביטוי העצמי. השוואה נובעת מחוסר סיפוק ומעבירה מסר של "לא מספיק". את יכולה לבחור מה יהיה ה"טון" העיקרי בבית שלך: סקרנות, גילוי והתפתחות או חוסר שביעות רצון, תסכול וצמצום?
4. לעודד שיתופי פעולה
בבית, במשפחה ובכיתה – ליצור הזדמנויות לשיתוף פעולה ולמפגש מפרה בין אחים וחברים. לשקף מה כל אחד תרם להצלחת המשימה ולהדגיש שההנאה וההישג התאפשרו בזכות שילוב הכוחות שלהם. זה נותן מקום לחוזקות של כל אחד ומלמד מיומנות חיים חשובה: עבודת צוות.
5. לדבר ב"בא לי" (שפת הרצונות)
לדבר את מה שבא לך ומה שהיית רוצה, ולשאול את הילד מה אתה רוצה ומה חשוב לך. דיבור של רצונות מתייחס למה שחשוב ויקר לך ולמה שחשוב ויקר לילד. זהו דיבור על רצונות עמוקים וערכים משותפים (במקום דיבור של "צריך" – מה צריך שיהיה ומה צריך לעשות).
6. עיניים טובות
להביט בעיניים טובות, נדיבות ומפרגנות למה שהילד מביא לעולם שלכם:
- להודות על תוכן מסוים שלא הייתם מכירים אלמלא הסקרנות שלו.
- לראות תכונה שמקרבת את המשפחה (הומור, יכולת סיפור, רגישות לזולת, אהבה לבשל).
לראות את הילד בטוב שלו, לתת לזה מקום בשיח ולהודות לו על כך (ללא התייחסות לאח או לילד אחר) – מעניק משמעות ומוטיבציה להתנסות ולצמיחה טבעית, ללא צורך בהשוואות.
לסיכום
שינוי הדפוסים המושרשים בכל אחד מאיתנו מזמין לאורך רוח, חמלה וסבלנות – קודם כל כלפי עצמך כהורה. ככל שנצליח להניח בצד את ה'סרגלים' וה'מדדים החיצוניים', נוכל לראות את הילד העומד מולנו כפי שהוא, לחזק את האמון שלו בעצמו, וליצור בבית מרחב בטוח, אוהב ומקרב
- מתוך ויקיפדיה